בזמן ששוטטתי בפייסבוק, אחרי המון זמן שלא נכנסתי לשם, בקע בי תובנה. החלטתי שבפייסבוק אתה בוחר לשים חלקים מהחיים שלך על הבמה, שם יש לך את הקהל שלך שמדיי פעם -בתדירות כזו או אחרת על פי רמת השיעמום-, בודק את הבמה של עצמו, שלך ושל אלו שהוא אוהב, מסתקרן, או מעריץ, אלו שמעוררים את הצד האינטרסנטי שבך ולפעמים גם קוראים על קבוצות בעלות עניין דומה.. פשוט נכנסים לתיאטרון ומסתובבים ברונדלים סביב היח"צן הפנימי של כולם.. גם אפשר להיחשף ולעשות שופינג סביב כמה דברים מעניינים דווקא.
היום הבנתי שיש משהו שכן באה לי לשים על הבמה, זה פחות החיים שלי, הקשרים שלי,
או העיסוקים שלי.. אלא, הדעות שלי דווקא. מה לעשות תמיד אמרו לי שאני דעתנית.. אז היגיע הזמן לטפל ביח"צנות של הציבור הדעתן, שבעידן הניאו-רוחני והפוסט פסיכולוגיסטי, כל כך התדרדר.
בכל זאת, דעות זה מה שאמור להתגבש אחרי בדיקה וכדאי שיהיה לפני כל בחירה, דעות זה מה שאתה חולק עם חבריך, ודיעות זה מה שאתה משנה לפעמים כשאנשים אחרים מאירים לך את הדרך לגבי משהו. אז אני מודה שאני מעדיפה החלטות שמבוססות על דעות בדוקות עד כמה שאפשר, על החלטות המבוססות על המשך מתן קיום ל 'אין דעה'. זה משהו דומה לאלו ששמים פתק לבן בקלפי, ואחרי זה אתה שומע אותם ממשיכים להתלונן ברוב קולות על המצב.
שלא תהיה פה טעות, לפעמים הזמן של החלטה טובה הוא לא היום, אלא מחר, אבל גם מחר מתישהו צריך להגיע.
אין ספק שרשימת האנשים שלומדים את הקלישאה 'אני לא רוצה שתתן לי פטרונות רק שתקשיב לי' הולכת וגדלה ביחס ישיר לכמות האנשים שהולכים לפגישות אצל מאמן אישי. אז אין ברירה, את הדעות שלי במקום לדחוף אותן לתחת (כמו שהמליצו לי לעיטים).. אני אעביר לבלוג.. כי באמת שבתחת שלי כבר צפוף.
אני זוכרת שכבר מגיל קטן מאוד, הייתי פונה לאמא שלי אחרי שהוציאה שוב איזה קיטור מריר ומתיש לחלל האוויר -בו במקרה, לרוב גם אני עמדתי- באמירה: 'תגידי לי את הבעייה ואני אפתור לך אותה' (כי העיקר היה לא לנשום כל כך הרבה את האוויר המריר הזה).אבל מה לעשות, שהדבר האחרון שהיא חפשה זה למצוא פתרון.
אז מי שירצה לא רק לעשות וונטילציה, אלא גם לבדוק ולנסות פתרונות אפשריים, ספק מוצלחים ספק לא, תמיד יוכל לעשות קליק על התח..שלי, סליחה, על הבלוג שלי, ומי שרוצה שיקשיבו לקיטורים שלו בדממה, תמיד יוכל לשלם לפסיכולוגית שאני מכירה, ששמחה בכל עט לשבת מולך שעה, להקשיב לתסכולים שלך בכל שבוע מחדש והעיקר שלא יגמרו. אי אפשר להגיד שהיא מתה על זה, אבל לפחות, היא חייה על זה, כל אחד והפרנסה שלו.
לאלו שמייד ישאלו 'ומי שמה אותך לפתור פה את הבעיות של כולם? אני כבר עונה, (לפני שיעלה לי הדם הלטיני לראש מאיזו תגובה מעצבנת), אני לא מחפשת כאן לפתור בעיות פרטיות לאף אחד. למען הסר ספק, פוט פו.. חברי יודעים שכשהם רוצים עזרה בהסתכלום שונה על נקודה מטרידה שתפתח את הפרספקטיבה על בעייה, אני תמיד מוכנה להיות שם אתם.
כאן אני מזמינה את הדעות שלי להיחשף. לצאת כבר מהראש ובעיקר מהתחת ול ה י ח ש ף.
אני מאלו הטוענים שכדאי להתחיל את הדרך, כי אתה אף פעם לא יודע כמה יכולה להיות ארוכה. אם הזמן גם ככה עובר, אז שיעבור כשאני בדרך לצאת מהתסכולים, גם אם כרגע אני מסתלבטת לי בצד ליד איזה עץ, ולא תקועה בלונה פארק של הקיטורים שלי, שאמנם הוא יכול להיות מאוד מענג ומרגש, אבל מתישהו אתה מקבל רק סחרחורת.
מה החזון שלי כאן? הנה, פשוט פחות תסכול בתוכי, סביבי ובכלל בכדור הארץ המלא בעיטות הזה, (הנה התום שבי התעורר..). מה הרצון שלי? מנהיגות אחראית שכן תפתור בעיות, שכן תפעל ליצירת עולם עם הרבה פחות תסכול וכאב. למה?? מה לא ברור?
כי אחרת זה נורא מתסכל !!!
היום הבנתי שיש משהו שכן באה לי לשים על הבמה, זה פחות החיים שלי, הקשרים שלי,
או העיסוקים שלי.. אלא, הדעות שלי דווקא. מה לעשות תמיד אמרו לי שאני דעתנית.. אז היגיע הזמן לטפל ביח"צנות של הציבור הדעתן, שבעידן הניאו-רוחני והפוסט פסיכולוגיסטי, כל כך התדרדר.
בכל זאת, דעות זה מה שאמור להתגבש אחרי בדיקה וכדאי שיהיה לפני כל בחירה, דעות זה מה שאתה חולק עם חבריך, ודיעות זה מה שאתה משנה לפעמים כשאנשים אחרים מאירים לך את הדרך לגבי משהו. אז אני מודה שאני מעדיפה החלטות שמבוססות על דעות בדוקות עד כמה שאפשר, על החלטות המבוססות על המשך מתן קיום ל 'אין דעה'. זה משהו דומה לאלו ששמים פתק לבן בקלפי, ואחרי זה אתה שומע אותם ממשיכים להתלונן ברוב קולות על המצב.
שלא תהיה פה טעות, לפעמים הזמן של החלטה טובה הוא לא היום, אלא מחר, אבל גם מחר מתישהו צריך להגיע.
אין ספק שרשימת האנשים שלומדים את הקלישאה 'אני לא רוצה שתתן לי פטרונות רק שתקשיב לי' הולכת וגדלה ביחס ישיר לכמות האנשים שהולכים לפגישות אצל מאמן אישי. אז אין ברירה, את הדעות שלי במקום לדחוף אותן לתחת (כמו שהמליצו לי לעיטים).. אני אעביר לבלוג.. כי באמת שבתחת שלי כבר צפוף.
אני זוכרת שכבר מגיל קטן מאוד, הייתי פונה לאמא שלי אחרי שהוציאה שוב איזה קיטור מריר ומתיש לחלל האוויר -בו במקרה, לרוב גם אני עמדתי- באמירה: 'תגידי לי את הבעייה ואני אפתור לך אותה' (כי העיקר היה לא לנשום כל כך הרבה את האוויר המריר הזה).אבל מה לעשות, שהדבר האחרון שהיא חפשה זה למצוא פתרון.
אז מי שירצה לא רק לעשות וונטילציה, אלא גם לבדוק ולנסות פתרונות אפשריים, ספק מוצלחים ספק לא, תמיד יוכל לעשות קליק על התח..שלי, סליחה, על הבלוג שלי, ומי שרוצה שיקשיבו לקיטורים שלו בדממה, תמיד יוכל לשלם לפסיכולוגית שאני מכירה, ששמחה בכל עט לשבת מולך שעה, להקשיב לתסכולים שלך בכל שבוע מחדש והעיקר שלא יגמרו. אי אפשר להגיד שהיא מתה על זה, אבל לפחות, היא חייה על זה, כל אחד והפרנסה שלו.
לאלו שמייד ישאלו 'ומי שמה אותך לפתור פה את הבעיות של כולם? אני כבר עונה, (לפני שיעלה לי הדם הלטיני לראש מאיזו תגובה מעצבנת), אני לא מחפשת כאן לפתור בעיות פרטיות לאף אחד. למען הסר ספק, פוט פו.. חברי יודעים שכשהם רוצים עזרה בהסתכלום שונה על נקודה מטרידה שתפתח את הפרספקטיבה על בעייה, אני תמיד מוכנה להיות שם אתם.
כאן אני מזמינה את הדעות שלי להיחשף. לצאת כבר מהראש ובעיקר מהתחת ול ה י ח ש ף.
אני מאלו הטוענים שכדאי להתחיל את הדרך, כי אתה אף פעם לא יודע כמה יכולה להיות ארוכה. אם הזמן גם ככה עובר, אז שיעבור כשאני בדרך לצאת מהתסכולים, גם אם כרגע אני מסתלבטת לי בצד ליד איזה עץ, ולא תקועה בלונה פארק של הקיטורים שלי, שאמנם הוא יכול להיות מאוד מענג ומרגש, אבל מתישהו אתה מקבל רק סחרחורת.
מה החזון שלי כאן? הנה, פשוט פחות תסכול בתוכי, סביבי ובכלל בכדור הארץ המלא בעיטות הזה, (הנה התום שבי התעורר..). מה הרצון שלי? מנהיגות אחראית שכן תפתור בעיות, שכן תפעל ליצירת עולם עם הרבה פחות תסכול וכאב. למה?? מה לא ברור?
כי אחרת זה נורא מתסכל !!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה